המטפל כנהג בנתיבי המפה הלא מודעת

אלימים עלינו לנהוג כך שנמצא את הדרך להיות בקשר טיפולי עִמם . ג . ניתן לומר שהעמדה הטיפולית שמאמינה שאנחנו לא זקוקים לברית עם ההורה על מנת לטפל בילד נשענת על תחושות אומניפוטנטיות : לא פעם נהג יכול להרגיש שהוא מנכס לעצמו את הכוח של הרכב שלו - אשליה של עודף כוח הנובעת מכך שהמכונית מסוגלת לנוע במהירות גבוהה פי כמה מהיכולת האנושית שלנו . מנגד, במקרים אחרים, הנהיגה עצמה יכולה לעורר תחושות של אימפוטנציה . בנהיגה יש ממד של חוסר אונים בגלל הנהגים האחרים שלא מכבדים את כללי הנהיגה על כביש, חותכים, נצמדים, צופרים ונוהגים בפראות . בקליניקה, גם מטפל אחראי ומנוסה עשוי למצוא את עצמו, במפגש עם הורה שלא בחר להיות בטיפול, הססני מדי ומוצף בפחד . המטפל מודע לכך שההורה נגרר לסיטואציה הטיפולית בעקבות ילדו ואינו רוצה בה . אנחנו המטפלים חוששים לפגוע בו בכך שנגלה לו את סבלו שלו . מה עוזר לנו להתמקם בעמדה יותר ברורה ובהירה, עם ידע עמוק שאנחנו לא באמת באים לפגוע בו אלא נהפוך הוא ? זה קשור לאופן שבו חצינו, אנחנו המטפלים, את המפה הלא מודעת של עצמנו, ולמגע שלנו עם הפצעים והכאבים שלנו . ככל שאנו מסוגלים לקיים דיאלוג ...  To the book