פרק י: החצוצרה שלא תקרא לנסיגה

174 עוצמה, אמונה ודמיון דומים לשלהם — שימשה חומת מגן כנגד ציידי העבדים, שרובם, כך שיער, הם עובדי אלילים . בליידן התרשם כל כך ממה שראה באסלאם, עד שחדל ממאמציו האוונגליים וייחד את חייו לקשירת קשרים בין נוצרים למוסלמים באפריקה . הוא האמין שברגע שתגובש ותאוחד, תוכל היבשת לשמש גשר בין התרבויות העתיקות של המזרח התיכון ובין התרבויות המערביות שיצאו מהן ולעודד את “הרוח . . . שתסלק את האיבה הגזעית . . . ותפשר בין האומות” . בקיץ של 1866 ביקר בליידן במצרים, בלבנון ובסוריה והתחזק עוד יותר במחויבותו לחלומו . לא רק מוסלמים ונוצרים נכללו בחזון הזה אלא גם יהודים, שבליידן נהג בהם מתוך “יראת כבוד והערכה” . את הכבוד הזה ליהודים סיגל לו כשגדל בסמיכות לקהילה היהודית של סנט תומס . אחר כך החל בליידן להאמין שהיהודים נועדו לחבור אל השחורים ולזרוע אחווה בכל רחבי העולם . הוא אף סבר שאם תשוב ותוקם מדינה ליהודים בארץ ישראל, יהיה בכך משום מופת לשחרור האפריקנים . “בכובד ראש . . . אני מפציר בישראל לזכור את ארץ מגוריהם וראשית הכשרתם”, כתב בליידן, ו”לסייע לאתיופיה להושיט את ידיה אל אלוהים” . לימים שימש בליידן שר החוץ של...  To the book