אחרית דבר: לכרוך הכול יחד

281 עכשיו תחילת חודש מרץ, ואני יושבת מחוץ לבית קפה על שביל הפילוסופים בקיוטו . בידי כוס קפה חם ושמיכה עוטפת את ברכי . אי-שם מדנדנים פעמוני רוח, והעלים הירוקים המעטים שנותרו על העצים רועדים על הענפים, לצד תעלת המים . בעוד כמה שבועות יפרח הדובדבן במלוא תפארתו, והשביל הזה יהיה הומה תיירים . אבל נכון לעכשיו, כולו שלי . אני מהרהרת בשיחה שניהלתי לפני רגע עם הִירַאיוַוה- סאן, צעירה שעובדת בחנות כלי הבית האלגנטית גינִישוֹ הסמוכה, הנמצאת בבעלות קיסוֹאַרטֵק, חברת אדריכלות חדשנית מנאגאנו . שאלתי אותה מדוע לדעתה יכולים הלקוחות לחוש וואבי סאבי בחנות שלה, שיש בה קירות בצביעה לא אחידה, חפצים קטנים המגולפים ביד מעץ מקומי, והצבעים הם כהים ועדינים . לתשובתה לא היה כל קשר לאף אחד מהדברים האלה . היא אמרה, "אני חושבת שזה בגלל שאנחנו נמצאים במקום שבו אנו חווים באופן אינטימי את חילופי העונות, ויש גבול מטושטש בין הפְּנים והחוץ, כשהחנות ממוקמת ממש על שפת המים . התחושה שהיא שאנחנו חלק מהטבע כאן . " אני חושבת שביקרתי בחלק הזה של קיוטו יותר מחמישים פעם, תחילה כנערה, כשבאתי לשיעורי איקבאנה שבועיים בביתה הסמוך של ג...  To the book