מבוא

19 זהו ליל דצמבר קר בקיוטו, הבירה העתיקה של יפן . דיוושתי על אופני בחושך אל שׁוֹרֵן-אִין, מקדש קטן מחוץ למסלול התיירים הרגיל, השוכן למרגלות הרי ההיגַאשִׁיאַמה . הלילה, גני המקדש מוארים בעדינות, האור הרך כמו מסובב חוט מסתורי על פני צלליות עצי האורן וקימוריהם של מטעי הבמבוק . אני חולצת את נעלי ונכנסת פנימה, אל הרצפה המוברקת להפליא אחרי שמונה-מאות שנים של דשדוש צעדים ורשרוש גלימות . לוחות הרצפה הרחבים, שהפכו כהים ומנומרים עם השנים, הגיעו מן הארמון הקיסרי . אני מתיישבת על המרפסת המקיפה, מאחור, בהונותי משותקות מהקור והֵבל פי נראה מול פני . קטורת ממלאת את החלל . יש לה, באופן שאינני יכולה להסביר, ניחוח של צבע סגול . אורות זעירים פזורים ברחבי הגן, מרצדים ומתפוגגים, אלף כוכבים נושמים בבת אחת . רק עשר דקות מכאן, רובע הבילויים של גִיוֹן שוקק באנרגיה של תיירים נרגשים, אנשי עסקים שיכורים וגיישות קשובות . אבל כאן, במעלה דרך צרה ותלולה בקצה המזרחי של העיר, מצאתי דממה . מעל לראשי מציץ ירח קטיפתי מבעד לעצים, מטיל את קסמו הכסוף על פני האגם . עלים שנשרו מתעופפים 02׀ וואבי סאבי ומחליקים על הקרקע, בזמן שדג...  To the book