אלישבע

עמיה ליבליך 222 הייתי בת ארבע וחצי . נשארתי עם אבא שהיה מפורק לחתיכות . וגם אחי התינוק . זהו . [ מרגע זה היא לא מזכירה את אחיה אפילו פעם אחת . ] בתקופה הראשונה נשארתי אצל הגננת שלי . היא כאילו אימצה אותי, עד שעזבה את הקיבוץ, בערך אחרי שנה . [ שתיקה . ] הייתה לי ילדות קשה, מלאת רבדים ומלאת סיפורים . [ לצערי, אני משמיטה את רובם . ] הייתי ילדה מאוד בודדה . בקיבוץ, עם הלינה המשותפת, יש לך הכול ובעצם אין לך כלום . יש לך קורת גג, אוכל, בגדים, סדר יום, אבל אף אחד לא נוגע בכאב . הזיכרון הכי קשה שלי משם היה מבטי הרחמים . לא יכולתי לסבול את זה . בקיבוץ היה המון "על הדשא" והמון ביחד, אבל כשכולם היו הולכים הביתה, הייתי הולכת לפינה שלי בבית הילדים ובוכה . יש לי זיכרון מאוד חד ועצוב : פעם בשבוע היו ההורים של כל הילדים באים להשכבה בערב ומחליפים מצעים יחד עם הילדים . אני עשיתי את זה בעצמי . גם כשהציעו לי, סירבתי לקבל עזרה, "לא, אני אעשה את זה לבד" . זה המוטו של חיי עד היום . עמיה : ואבא לא היה בתמונה ? אלישבע : כשהוא יצא מההלם, אבא שלי התחתן מחדש עם אישה שבשבילי הייתה אמא חורגת מהספרים . בבית שלהם רבו...  To the book