עילית

עמיה ליבליך 214 גם לי כואב פה ושם, אבל אני מתעלמת . אני מכחישת שואה, של הגוף כמובן . ואני ממשיכה ללכת, להתעמל, לרקוד . והוא, מבחינתו די במעבר מהמכונית למעלית וזהו . בקושי הייתי מורידה אותו מהבית לים לפעמים בבוקר, ואז ראית אותנו על החוף . הוא מיד מתעייף ומאט . ממש כאב לי פיזית ללכת איתו בקצב שלו ! ומה אעשה אם ייפול ? אלה התחושות והמחשבות שליוו אותי כל הזמן, אבל הן גברו והלכו בשנה השנייה לקשר בינינו, כשכל החידושים שבאהבה קצת דהו . ואז . . . הרגשתי כמו על סף בור גדול שאני מנסה בכל כוחי לא ליפול לתוכו . הבור של הגיל, תזכורת בלתי פוסקת שלא רציתי בה . הרבה פעמים בסוף ישבתי איתו ורק חשבתי, מתי הוא ילך כבר ? מה עוד אגיד לזכותי, עמיה ? הוא אדם טוב ממני, ואני ממש לא רוצה לפגוע בו . [ אני מאוד נרגשת, ואילו עילית מביטה מבעד לחלון הגדול הפונה אל הים ושותקת . לרגע נדמה לי שהיא תבכה, אבל לא, אני חושבת, היא אישה חזקה מדי . ] אני בטוחה שלא הייתי מרגישה כך אילו הזדקנתי עם בעלי, ולא ליד איש חדש . אבל אין לדעת . עמיה : אז איך זה הסתיים ? עמיה : הכי פשוט, יותר טבעי ממה שאת יכולה לשער . עילאי אדם מאוד רגיש,...  To the book