אחליה מרגיגה 123 אין לי עונג גדול יותר מאשר להחזיק ידיים עם מרילין . איני שׂבע ממנה . כך זה מאז חטיבת הביניים . אנשים היו צוחקים על כך שתמיד החזקנו ידיים בשעת ארוחת הצהריים בקפטריה של תיכון "רוזוולט" — אנחנו עדיין עושים זאת כעבור שבעים שנה . אני נאבק לכבוש את דמעותי כשאני כותב את המילים האלה . אני שומע את מרילין ואת בתנו איב צוחקות ומפטפטות באחד מחדרי השינה הפנויים . אני סקרן לדעת מה הן עושות ומצטרף אליהן . הן עוברות על התכשיטים של מרילין — הטבעות, השרשראות והסיכות, אחת-אחת, מחליטות מי מן הילדים והנכדים שלנו, הגיסים והגיסות והחברים הקרובים, צריך לרשת כל פריט . נראה שהן נהנות מן הדיון ביניהן . הרגעים חולפים, ואף כי השעה רק עשר בבוקר, אני נתקף עייפות ונשכב על אחת המיטות בעודי ממשיך לצפות בהן . אחרי עוד כמה רגעים אני מתחיל לרעוד . אף על פי שהחדר מחומם ל- 21 מעלות, אני מושך עלי את השמיכה . המעמד כולו מעורר הרגשה מקברית : מן הסתם לא יכולתי לדמיין את עצמי עליז ונינוח כל כך בשעה שאני מוסר את כל ציוני הדרך האלה של חיי . למרילין יש סיפור על כל פריט — איפה מצאה אותו או מי נתן לה אותו . אני מרגיש...
To the book