בסוד שיח התיאטרון — מרטין בובר

סיפורי התיאטרון שלי 54 ורוחה, וזמן קצר אחרי כתיבת מאמריו אלה יצא לאור ספרו "אני ואתה" ( 1923 ) , וכעבור כעשור, ספרו "בסוד שיח" ( 1932 ) . אפשר לשער שההתבוננות של בובר ברשת היחסים בתיאטרון תרמה לראיית העולם המיוחדת שלו, וכעבור זמן, לכתיבת פילוסופיית הדו-שיח . כל אומנות, מעצם טיבה, היא יצירה של דו-שיח, אך נדמה כי בתיאטרון הגשמת חוויית הדו-שיח היא המוחשית יותר מבכל שאר האומנויות . בתורת הדו-שיח של בובר על האדם ועמידתו נוכח העולם, אפשר למצוא גם השלכות מעוררות השראה על אומנות התיאטרון . כל תורת חיים היא גם תורת תיאטרון מטבע החיים ומטבע התיאטרון . איני מתיימר לרדת כאן לעומק הפילוסופיה של בובר, אלא להצביע על האפשרות להאיר את מערכות היחסים בתיאטרון באור תורתו . את התיאטרון אפשר לראות כמערכת יחסי דו-שיח : בין הבמה לקהל, בין השחקן לדמות, בין המחזה להצגה, בין שחקן לשחקן וכך הלאה . עיקרה של התורה הבוברית — חוויית הפגישה : "להביא את הנפגש בזיקת 'אני-אתה' ובמחיצת ה'אתה' מתעצב בנו ה'אני'״ . גם בתיאטרון צריך לחתור לבריאת חוויית אירוע הפגישה בדרגה הבוברית . ה"אני" — הקהל, ה"אתה" — ההצגה . בקדחת מרוץ הי...  To the book