לילך צור בן משה

175 מ צ ל י ח ה בד ר כ ה שלי לכל השנה, במקום שני זוגות שסיפק הקיבוץ . בחרתי נעלי לק לבנות, נעלי סירה של שבת . מה תעשי עם נעליים לבנות ? זה לא היה שימושי בשום צורה, אבל מאז זה היה הסידור : כולם בוחרים מהתערוכה השנתית של הבגדים בקיבוץ, ואני קונה זוג נעליים ובגד כמו שאין לאף אחד . בהמשך גיליתי את מה שכינו בקיבוץ 'מחסן התחפושות', ששימש לאחסון הבגדים שחברים הביאו איתם מאירופה . מעילים ושמלות שאף אחת לא העזה ללבוש . לקחתי משם בגדים והתחלתי לגזור ולתפור ביד . עשיתי קולקציות שלמות, שדרכן יכולתי לבטא את עצמי כלפי חוץ . ההתפתחות הגופנית שלי התחילה בגיל צעיר מאוד, ועימה הגיעו גם הטרדות מיניות שחוויתי מכל עבר . הן הגיעו לשיאן באונס שעברתי בגיל ,16 כשנסעתי לבקר את אחותי בתל אביב . בעקבותיו נקלעתי, כמובן, למשבר נוראי . לא יכולתי לחלוק את המקרה עם איש וחשתי אשמה . שנאתי את הגוף שלי, שנאתי את עצמי על ש'נתתי לזה לקרות', פחדתי מגברים ומהעולם באופן כללי . במהלך שנות העשרים שלי חוויתי עוד משברים בחיי הפרטיים – התחתנתי אז עם גבר עשיר, שניהלתי איתו מערכת יחסים של תלות וביטול עצמי מוחלט מצידי, ושתלטנות מצידו...  To the book