א. נגיחה בכל מחיר

מלחמה משלו | 168 מקובל על כל שרשרת הפיקוד . היעדר עומק אסטרטגי וחשש מכך שכוחות סוריים יחצו את הקו הירוק ויאיימו על ראש פינה, על טבריה ועל עמק הירדן הקנו עדיפות לחזית זו והביאו את הרמטכ"ל להחליט על תגבור הרמה באוגדה 146 , העתודה המטכ"לית, כבר בשחר 7 באוקטובר . לא כך בסיני, שם בעיית העומק האסטרטגי הייתה קריטית פחות . ביום השני למלחמה בסביבות אחת בצהריים הסביר הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הדרום את תפיסתו : לבלום את המצרים על ציר החת"ם כעשרה קילומטרים מהתעלה באמצעות מה שנותר מאוגדה 252 ולתת לאוגדות המילואים 143 ו- 162 , שהיו בדרכן לחזית, להיערך להגנה על כביש הרוחב, כ- 20 קילומטר מזרחה . אם המצרים יתקפו, יהיה ניתן להתיש את כוחותיהם על ציר החת"ם, ואם יהיה צורך לסגת, יהיה אפשר לסגת לכביש הרוחב, ושם להעמיד קו הגנה שהמצרים לא יעברו . חיל 3 האוויר יסייע למגננה . רק אחר כך אפשר יהיה לעבור למתקפת הנגד . לאור המהירות הגבוהה מן הצפוי של הצטברות כוחות המילואים בחזית, הלחץ של אריאל שרון ואברהם אדן, מפקדי אוגדות המילואים 143 ו- 162 , לנקיטת יוזמה, ומהלך הדיון אצל ראש הממשלה, מיהר אלעזר לצאת ל"דבלה", ושם סיכם על...  To the book