הקדמה

8 למידה משוחררת 12 שנים רצופות . ובכל זאת, עד עצם היום הזה איני מסוגל לנהל שיחה סבירה עם דובר יפנית במשך יותר מעשרים שניות . מה שעצוב יותר, כנראה, הוא העובדה שסיימתי את בית הספר התיכון בלי שום יכולת ללמוד בעצמי . למה "הצלחתי" בבית הספר ? היה לי זיכרון מצוין לטווח קצר . יכולתי ללמוד בעל פה פסקאות שלמות מספרי הלימוד ביום שלפני מבחן, ולכתוב את הנאמר בהן כמעט מילה במילה במבחנים . הצטיינתי בהבנת הציפיות של המורים שלי, ומילאתי אותן בהצלחה . למדתי לזהות את הדברים שנדרשו כדי להשיג את הציונים הטובים ביותר, והצטיינתי בביצועם . לעיתים קרובות אני שואל את עצמי איך יכולתי לשאת זאת במשך כל שנות ילדותי ונעורי . ייתכן שהדחף שלי נבע בחלקו מהעובדה שמותו בטרם עת של אבי — כשהייתי בן ארבע ואחותי היתה בת שנתיים — עורר בי תחושה של אחריות ורצון לעזור לאמי, והיא זו שהדגישה תמיד את החשיבות של הצטיינות בלימודים . בעולמי כילד, הצטיינות בבית הספר היתה התפקיד החשוב ביותר שלי . היא תביא אושר לאמי ותסיר דאגה אחת מכתפיה . סיבה אפשרית נוספת היתה תחושת הסיפוק ששאבתי מהשבחים שקיבלתי מהמבוגרים, וההערצה של רבים מבני גילי . ...  To the book