|
|
דורון רובין 146 הוא ביקש לדעת למה כוונתי . דיברתי איתו על שרירות לב ועל יחס בוטה . לא קָבַלתי על הקפדה יתרה, תובענות או ירידה מנדנדת לפרטים, אלא על שרירות לב על לא עוול בכפינו . נזכרתי בהיתקלות הראשונה שהייתה לי עם שרירות לב, בהיותי טירון . קראו לו זמיר, קיבוצניק מהגליל העליון . הלכתי בבסיס בית ליד, מכאן לשם, חציתי את מגרש המסדרים, וזמיר עמד שם : סמל קטן, בריון . צעק לי : "חייל, בוא הנה . " ניגשתי אליו . "עצור, עצור ! " פקד עלי, "אל תתקרב יותר מדי, אתה מסריח . " "אני לא מסריח," עניתי . "אבל אני אומר שאתה מסריח . " "המפקד, אני לא מסריח . " "אתה לא מסריח ? זה מה שאתה אומר לי ? אני אראה לך, אתה תשלם על זה . " הוא טרטר אותי לילה שלם שלא יישכח . זרקו אותו אחרי תקופה מסוימת . הוא היה ידוע כמטרטר סדרתי . כשכבר הייתי מ"פ, הוא היה מדריך צניחה . הפלוגה שלי צנחה, והוא היה המשלח . ניגשתי למפקד בית הספר לצניחה ואמרתי לו : "הוא לא נוגע בחייל שלי . " זמיר ניגש אלי ושאל : "מה הסיפור שלך ? " השבתי לו . הוא זכר את ההתרחשות . "אז מה ? " שאל אותי, "היה, עבר, התקדמנו בחיים . " עניתי לו : "אני התקדמתי, אתה ...
To the book |
|
|