שינויים בכלכלת המרעה לאורך זמן: צמר ובשר

455 אד וברחת החקלאי הכפרי המשפחתי היהודי . בעלי עדרי צאן משפחתיים זעירים התקבצו ומסרו את עדריהם לטיפולו של רועה שכיר, שרעה בשטחי מרעה הסמוכים ליישוב . אם נשים מאזורים אלו מכרו אפוא כלי צמר, היה חשש שהן מכרו דבר שאינו שלהן, שכן בעלי עדרי הצאן הזעירים מסרו בדרך כלל את עיבוד הצמר לאומן שכיר . במסחר הצמר ביישוב היהודי בארץ ישראל היו שני מדרגים : הראשון — מכירת הצמר בידי בעלי הצאן ; השני — מכירתו בידי מוכרי הצמר בשוק העיר . בדיונם של חז"ל בשיעור הקצר ביותר של חוט מאזניים המקבל טומאה, נפסק : "של צַמרים [ מוכרי צמר ] ושל שוקלי זכוכית", סף האורך המקבל טומאה הוא טפחיים — שני טפחים . השימוש בחוט ארוך זה נתן תוצאות מדויקות פחות . הסיבה לכך היא שהזכוכית והצמר לא היו יקרים . אפשר אפוא להסיק שלא הקפידו על שקילת הצמר משום שערכו ירד עקב התפתחות השימוש בפשתן . יש לשער שראשית תהליך התפתחות גידול הפשתן בארץ ישראל בסוף דור יבנה, אבל רק בדור אושא פגעה השפעתו הכלכלית הבולטת בגליל ובתעשיית הצמר ביהודה, כלומר, במרכזים שבלוד, בירושלים ובחברון . קביעה זו מתבססת על מקורות תלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים . מהפכת...  To the book