שינויים בטיפוסי המרעה ובדגם המבנה הארגוני־חברתי באתרי ההתיישבות הנוודיים

447 אד וברחת תושבי הנגב לגדל ראשי צאן בעדר גדול של בית אב . התהליך החל במעבר מעדר משפחתי זעיר במכלאות מגודרות בחומר צמחי מתכלה סמוך למקום המגורים לעדר בית אב גדול במכלאות בנויות קירות אבן הדומים לקירות מבני המגורים . כך התפתח הדגם של גוש אתרי נוודים אחד לאורך יובל נחל מסוים שהיה בבעלות בית אב אחד, שהורכב בממוצע מכ- 150 נפש, אשר לו כ- 100 ראשי צאן . בית האב הכיל כ- 30 משפחות גרעיניות שלכל אחת מהן כ- 3 ראשי צאן בחישוב תיאורטי . מדרגי אילן יוחסין אלה של בית אב תפקדו כשותפות שבבעלותה קרקע ושיש בה חלוקה של עבודת המרעה . רועי הצאן היו הבנים הצעירים, כמוכר לנו מהחברה הבדווית המסורתית . כך הפך מרעה הצאן מענף עזר לענף כלכלי מרכזי לבית אב . במדבריות שומרון ויהודה, כושר הנשיאה של המרעה הטבעי היה בינוני — 40 - 60 דונם לראש צאן בממוצע . מכיוון שמהתקופה הרומית הקדומה כמעט לא נמצאו מכלאות אבן, יש לשער שמשפחות גרעיניות גידלו עדרים זעירים בגודל של עד 3 ראשי צאן בחצר סמוכה למבנה המגורים . במהלך התקופה הרומית המאוחרת, ובהמשך, בתקופה הביזנטית, נדחקו עם גידול האוכלוסייה שטחי המרעה לחלקים המזרחיים של האזור,...  To the book