די ושקרים רקחו ים 69 ההעתקה המוסמכת של השמועה ( התורה שבעל-פה ) : "איש מפי איש מפי משה רבינו״ . עגנון דואג ליצור מתיחות מתמדת בין מקצוע הסבל — נושא המשאות, לבין משמעויות העולות מן הביטויים הקשורים בנשיאת עוּלהּ של תורה . מכאן שההקבלה שבין הפעולות המשותפות למקצוע היומי והלילי יוצרת מרחב מחיה לספקולציות פרשניות . הסופר ערני ביותר למצב הדו-משמעי שבו הוא מוליך את סיפורו . התמיהה המתעוררת בלב הקורא ביחס לשני הסבלים נובעת מן הידע המופלג של שתי הדמויות ( בהמשך הניתוח נראה שלפנינו הרבה יותר מידע ) לבין המקצוע הארצי שבו הן עוסקות . נעקוב אחר הזיקות המשתנות, הקשורות בביטויים עול ומשא בשני המישורים בנוסחים השונים : בכל אחת משתי הפִּסקאות האחרונות של הסיפור, בנוסחים 1 , 8 , משלב עגנון תקבולת ; ואילו בנוסח 4 , שבו הושמטה הפסקה האחרונה, הביא רק תקבולת אחת . תקבולת א׳ נוסח 1 : "סבלים מסבלי ביטשאטש היו שביום פונים למלאכתם / ובלילה עוסקים בתורה״ . נוסח 4 : "סבלים מסבלי ביטשאטש שביום כופים עורפם למשא / ובלילה עוסקים בתורה״ . הביטוי "כופים עורפם למשא״ מבטא בדרך אנלוגית את המושג עוֹל, וקרוב לו יותר מן הבי...
To the book