3.10.1 חשיבותה של המילה ״דבר״ ב״עידו ועינם״

228 קול הדם | הלל ויס • יתר על כן : האם הדמיונות הם שגרירי ״מציאות-המציאויות״ שמעֵבר מכאן ? שאלות אלה הן ביטויים של חרדות כמו : מה טעם ביצירה בכלל ? האם היא פרי צירוף מקרי או אמת המשקפת צירופים הכרחיים ? • האם עצם קיומו של האדם הוא ארעי, מקרי או מוחלט ומשמעי ? לשון אחר : עגנון חוזר ומבקש ביצירתו את הקשר ההכרחי בין ה״דברים״ : בין אותיות, דימויים, סמלים, דמויות . הוא מבקש למצוא את שיבוצם האמתי, להתגבר על תחושת העגינות, שעיקרה הפירוד בין מה שאפשר היה לו להיות זוג של ממש . הפעילות היצירתית כפי שעגנון תופסהּ היא שיטוט מ״דומה לדומה״ תוך כדי חיבור דברים : עמדתי ונסתכלתי אחורי ערפו של עולם, ומרוב דברים שאירעו כבר מסלק אני את עיני ממה שמתרחש והולך . אחד מן הדברים שארעו הוא מעשה גמזו וגמולה . בא לו אדם לביתו ואינו מוצא את אשתו, הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב הולך ולבסוף מוצא אותה בבית שנזדמן לשם שלא מדעתו . אבל על זאת ישתומם לבי . בעיני ראיתי שחטף גמזו את אשתו ואף על פי כן דומה היה עלי שסיפור דברים היה כאן . ( ״עידו ועינם״, עמודים שצ-שצא ) . ההבטה מאחורי ״ערפו של עולם״ היא הסתכלות מעֵבר לפרגוד...  To the book