|
|
112 קול הדם | הלל ויס זאת אפיינית היא ללשון אוגרית ״שעדיין אין בה״ . ה״, אלא ״ת״ ( ״כתבי אוגרית״ עמ’ 12 ) . ורבות הדוגמאות : פָּרַת – בת בקר . עגְלַת – עגלה, חרפת – כבשה, וכו’ . ״עידו״ — שורש השם : עיד, כלומר – חג . וכך משתמש בו גינצברג במבוא לספרו לרגל עיד הפועלים . וכן אתה מוצא “ימי אידיהם״ או ״ימי עידיהם״ ( עבודה זרה כ ע״א ) ובשירי אוגרית : ״שבע״ שנת תמת, תמן נקפת עד . וקורא קאסוטו : שבע שנים תמימות, שמונה תקופות חגים ( ספרות עברית וספרות כנענית, עמ’ 50 ) . התצורה המאורכת ״עידו״ במקום ״עידי״ באה לשם יצירת אפקט ארכאי, על משקל ״בנו צפור״ וכן ״ירחו אסיף״ ו״ירחו בול״ בלוח גזר . ורבות הדוגמאות . ״עינם״ – משורש עין ומ״ם הסיומת לחיזוק, וכך אתה מוצא בשירת אוגרית : ״חרצ יצקמ״ – זהב יצק : ״שתומ לחמי׳ – שתי, אכלי, וכן מלכ – מלכם, בלע – בלעם, צדק – צדקם ( על-פי המקרא וטקסטים אוגריתיים ) . לפי המוסבר – ״עידו ועינם״ היינו : חג ושיר, משמעות השם – ההמנונות העינמיים שגילה גינת, המנונות חוגגים ב״עזוז רוחם וגאון שירתם״ . והמשמעות האירונית על שם סוף הסיפור השיר החוגג, המקיף טבע, חי ואדם, וסיומו – שירת ...
To the book |
|
|