ד. בלשנות ובלשנות משווה בימי־הביניים - עיון בסוגיה ממשנתו של יהודה חיוג׳

8 | שער ראשון : חכמת הלשון בימי-הביניים ( בלשנות ומילונות ) והיחידה, שרק היא ראויה לעיון ולמחקר . לא רק מעמד בכורה היה לה ללשון הזאת אלא מעמד בלעדי, רק היא ואין בלתה . לשונות אחרות כאין וכאפס היו כנגדה, כמו זר נחשבו, ואין לשעות אליהן . כך היוונית, וכל לשון זולתה הריהי ςοραβραβ ( = לא-יווני, פראי, נלעג ) , וכך הערבית, וכל לשון זולתה היא בגדר عجمي ( = לא-ערבי, פראי [ פרסי ] ) . בתנאי תרבות כאלה, גם לאחר שניטשטשו התחומים בין הלשונות הגבירות לבין השפחות, עצם המעשה של העלאת לשונות אחרות למעמד של לשונות בנות-השוואה עם הלשון העיקרית – העברית, ששמרה על בכורתה, עצם המעשה הזה יש בו שינוי ערכים עקרוני בעולם העיסוק בלשון . ובוודאי שהוא בגדר מהפֵּכה הראויה לציון בתיאור התפתחות המחשבה הלשונית . 6 אגב אבל השוואת הלשונות צעדה צעד נוסף, בייחוד ב׳רסאלה׳ של יהודה בן-קורייש . תיאור מעשי, אף כי לא-שלם של השווה ( והשונה ) בשלוש הלשונות המושוות ( עברית, ארמית וערבית ) , הוא מבליט את השיטתי והסדיר שבשווה, בין בתחום הפונולוגיה ( מעתקי העיצורים ) ובין בתחום המורפולוגיה ( צורות פועַל, מיליות ) . הוסף על כל אלה א...  To the book