הקדמה

32 דוד קיטרון יהיה זה יומרני לנסות להכריע בין הגישות השונות . יתרה מזאת, כל בחירה מהן משמעה אובדן הכרחי של תרומות רבות – ערך של האחרות וצמצומו של "ארגז הכלים" ( פנחס נוי 1977 ) שעומד לרשותנו כמטפלים . אֶתלה באילנות גבוהים נוספים ואזכיר את דבריהם של גלן גבארד ( Gabbard ) ואוגדן ( 2009 ) , שטוענים לחובתנו כמטפלים להפוך בכל פעם מחדש, במפגש עם כל מטופל, למטפל אחר, ייחודי, המוכוון לאותו מטופל ולאותו מפגש ; להשליך כל תסריט מוכן מאחורי גוונו ולהתאים את שיחנו לאותו מטופל באותו רגע נתון . לשיטתם, אף את אבותינו התאורטיים אנחנו מתמירים, ובכך יוצרים אותם באופן שונה ואישי עבורנו, בכל פעם מחדש . כך גם סנדלר ( 2003 ) מציע שכל מטפל מפתח מִצרף אישי, פרטי, של מודל מעורב שניזון מהיבטים חלקיים של תאוריות שונות, אותם היבטים שתואמים את הסובייקטיביות שלו ואת האני מאמין המקצועי שלו . מובן שניתן לראות את הזיקה בין הדברים הללו לבין דרישתו המפורסמת של ביון ( 1967 ) להתייצב בכל פעם מחדש לכל פגישה טיפולית, ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא הבנה . משום כך, גם אם באסופת המאמרים שקיבצתי בספר זה ניכרת בוודאי נטייתי והטייתי ה...  To the book