|
|
ויקטור רובינוב 238 ה‑‑ 70 ומתדיין פה ושם עם קליין, באלינט, ויניקוט, ביון ולאקאן וקופץ ישירות לכאן ועכשיו, כאילו שום רעיון בעל ערך לא נולד מאז, למעט זה של מייקל אייגן, שאותו ציינתי לפני כמה פרקים בדיון על כלא ההשלכה . אשאיר זאת ללא תגובה, כי מחשבה גוררת מחשבה ומוצא חן בעיניי הרעיון, הנועד לשמור על מתח רגשי, לפזר קטעים מתמשכים מתוך הטיפול של פליקס בתוך הזרימה התיאורטית, רעיון שאותו גנבתי מג'יימס ג'ויס . ההסוואה המסודרת ובעלת הגבולות והזוויות הישרות והבהירות של החשיבה הפורמלית ממלאת את המרחב כולו במבנים צפופים, ברורים וקשיחים ומעוררת תחושה שאין מקום לדבר‑‑מה חדש . בין זה לבין ערפל סמיך שיוצר חומה אפורה אין הבדל מהותי . אני מותקף על ידי מחשבות בהירות והנה אחת מהן, המתייחסת לרצון להמשיך לפתח את הרעיונות שעלו עד כה, הניזון מן האמירה על חיפוש מחט בערימה של שחת : כאב נפשי נמצא במחוז האובייקטיביות בדיוק כמו כאב פיזי, הקשור אך ורק לעוצמת המכה ולא נתון לשליטת הפירוש, השוכן במחוז הסובייקטיביות, כלומר מתרחש במרחב הבין‑‑אישי של יחסי האובייקט ולא בתוך האובייקט הפנימי . ובנוגע לתהליכים לא‑‑מודעים, אשר...
To the book |
|
|