|
|
תמי יגורי 292 מה שאני עושה, שהתקיימה בעולם החיצוני . היה ממד פנימי, אך הביטוי היה בחוץ, בעשייה . "הקשרים שלי עם אנשים בפרקים הקודמים של חיי היו קשרים עמוקים, חודרניים, לא יחסים שווים . באתי תמיד מעמדה של נתינה, מקשיבה או קצת משתמשת בסיפור ששמעתי ממי שפגשתי . היו אלה פגישות מכוונות, לא אקראיות, אבל לא יחסים שוויוניים . לא חלקתי איתם את סיפור חיי, והעוצמה של החוויה הייתה עמוקה מאוד, אבל זמנית . תמיד . זה היה כשהייתי במאית . ברור שבחלק של הטיפול הקשר לא שוויוני, אך הוא היה יותר הדדי . עבדתי על עצמי . זה נשמע אבסורד . הרי יחסים בטיפול הם לא שוויוניים . אך לתפיסתי ללא הדדיות אי ‑‑ אפשר לעשות דרך משמעותית . "היום כל העשייה הזאת לא קיימת . החלק הזה נלקח ממני . נאלצתי לוותר עליו . חלק מההכרעה, התמודדות, עם פרק חיי הזה הוא איך לענות על השאלה : בשביל מה ? בשביל מה לחיות עוד יום ? יש ימים שמלווים בסבל שלא הכרתי . להיות חולה במחלה סופנית זה לעבור לפלנטה אחרת . בכל ממד . החל מהפיזי . אני לא מכירה את הגוף . הוא בוגד בי . אני לא יודעת מה יקרה בעוד שעה . אפשר שהכול יתמוטט, יישמט . היום אני מבינה שאין ...
To the book |
|
|