אחוזות חקלאיות בעורף ערי מישור החוף הדרומי

דניאל וורגה 180 בתקופה הביזנטית עלה הביקוש למוצרים מארץ הקודש במרכזי האימפריה הביזנטית ( ירון 1982 : 17 ‑ ,18 23 ‑ 24 ) . היין המקומי היה לענף הייצוא העיקרי של האזור . כמו כן שגשג גם היצוא של שמן זית, תמרים, כלי חרס, סלי נצרים, דגים כבושים ועוד ( ברס תשמ’’ב : 291 ‑ 292 ; אבי ‑‑ יונה 1984 : 49 ‑ 50 ) . בשלהי התקופה הקלאסית אנו עדים לפריחה של אחוזות חקלאיות במישור החוף הדרומי של ארץ ישראל ובנגב המערבי . נראה שהתופעה שהחלה בתקופה ההלניסטית והתרחבה בתקופה הרומית הגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית, במאות ה ‑ 5 ‑ 6 לסה’’נ . המושג “אחוזה חקלאית” כוונתו למכלול מבנים, מתקנים חקלאיים ושדות ביחידת שטח שאפשר לתחום אותה . לרוב השדות ממוקמים סביב האחוזה, אך לעיתים השדות המעובדים נמצאים גם הרחק ממכלול המבנים המרכזי שלה . המבנים האופייניים לאחוזות הם מבני מגורים, מבני אחסון ומתקני תעשייה שונים כבורות מים, גיתות, בתי בד, בתי יוצר של כלי חרס וכבשני סיד . ישנן אחוזות שבהן נבנו גם מתקנים נוספים, שכיחים פחות, כדוגמת בריכות לגידול דגים ושובכי יונים . לפעמים היו האחוזות מוקפות גדר אבן, אם כי קשה לדעת עד כמה זו היית...  To the book