|
|
פרק ה : העקרונות הדקדוקיים שביסוד ההגהות לנוסח התפילה | 285 חכמים קדמונים — הרמב"ם ור' דוד אבודרהם . להלן נבחן את היחס בין דבריו 6 לדבריהם . ואלו דברי הרמב"ם : כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים . ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה [ . . . ] ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש עד שיערבו עמה לשונות אחרות . וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר . מדברי הרמב"ם עולה שעזרא וביתו דינו ניסחו את תפילת העמידה ב"לשון הקודש" . הרמב"ם לא ביאר כלפי מה מכוון הצירוף "לשון הקודש", ורז"ה הניח שהשימוש 7 ועל כן הוא מכוון ללשון המקרא במונח זה בפי הרמב"ם מקביל לשימושו שלו, 9 מבוארים יותר : 8 לעומת זאת, דברי האבודרהםבלבד . ויש לך לדעת כי לשון התפלה הוא מיוסד על לשון המקרא, ולכן תמצא כתוב בפירוש הזה ( לאורך הספר ) על כל מילה ומילה פסוק כמוה או מענייניה, ומילות מעטים יש שלא נמצא להם יסוד במקרא, ולכן אביא להם יסוד מהגמרא . האבודר...
To the book |
|
|