נספח: ביאור דרשות חז"ל על פי עקרונות דקדוקיים

282 | דקדוק עברי באש כנז בראשית העת החדשה הקורא קריאת שמע מצווה לשכב ולקרוא בעודו שוכב . אך בית הילל סבורים שזהו "שם המקרה ממשקל פֹּעֶל" — שם עצם מופשט ( "שֹׁכֶב" ) , ועל פי זה 83 מבארים שהוא בא לצורך תיאור זמן — "בשעה שבני אדם שוכבים" . הצורה "צַו", לדעת רז"ה, אינה צורת ציווי, מכיוון ש"אין ממנהג הציווי שתהיה • ה"א למ"ד הפועל נשמטת ממנו", ולכן טען שזוהי צורת עתיד בחסרון התחילית ( "צַו" = "יְצַו", "יְצַוֶּה" ) . על פי הבנה זו מתבאר מאמר חז"ל "כל מקום שנאמר 'צו' — אינו אלא זירוז מיד ולדורות" ( בבלי, קידושין כט ע"א ) . ואלו דברי רז"ה ( יה"נ, הפעלים נד ) : "דלכאורה יש לדקדק, כיוון שכבר התבאר שהוראת הציווי 84 ואם כן איך יצדק לומר 'אין הוא מיד ולאלתר והוראת עתיד הוא לאחר זמן, "צו" אלא לשון זירוז מיד ולדורות' ? ממה נפשך : אם הוא לשון ציווי — הוא מיד, ואם הוא לשון עתיד — הוא יהיה לדורות, ואיך ייתכן שיורה על שניהם כאחד ? ! לכך נראה לי שמילת 'צו' לשון עתיד הוא שנשמטה אות אית"ן [ . . . ] מדקאמר 'צו' משמע שפיר 'מיד ולדורות' . כי כפי מה שנשמטה ה"א למ"ד הפועל כמנהג לשון עתיד — יהיה בו משמעות 'לדורות...  To the book