|
|
זאב קיציס | 148 ר' קלונימוס קלמן אפשטיין, מי שחיבר לימים את אחד מספרי הדרשות החשובים בחסידות, "מאור ושמש", אכן נודע כאדם צנוע ונחבא אל הכלים . אולי אפילו ניתן לומר — אדם שלא זכה לכבוד המגיע לו . גאונותו הרבה, שנודעה עוד בצעירותו, וקרבתו לגדולי הדור החסידיים, כרבי יחיאל מיכל מזְלוֹטשוֹב ורבי אלימלך מליזַ'נְסק, הפכו אותו לכאורה ליורש טבעי ולמנהיג . אף על פי כן לא זכה ר' קלונימוס להנהיג עדת חסידים, ובמקום שבתו בקרקוב אף סבל מהתנגדויות קשות ומחרמות . גם בסיפור שלפנינו מופיע ר' קלונימוס כמורה, הבוחר מרצונו לעזוב את תלמידיו ואת ציפיותיהם, ומעדיף חיים צנועים ו"רגילים" . אני מדמיין את התלמידים ה"זקנים" ואת תגובתם המזועזעת כשראו את הצעיר הגאון הרציני קופץ במשובה על הגדי וסודק בבת אחת את כובד הראש שבו התנהל השיעור שזה עתה נגמר . בפעולה הפשוטה הזאת הזכיר להם כי חוכמה גדולה נצרכת כדי לוותר על הכבוד ולשמר את הפשטות, הצניעות והקלילות . כמה חוכמת לב ורגישות היו צריכות להיות לנער הצעיר כדי להבין את חשיבותה של ה"ווילְדיגְקַייט" — ילדות ומשובה — ועד כמה חשובים חופש הנעורים והמרד . תנועת חופש זו היא המכו...
To the book |
|
|