פרק ד: "כי מרה מאד הדעת" - במלכוד האהבה

196 | " כי מרה מאד הדעת" > רבקה אלינב העוף מסמל את ההוויה הבשר - דָמית - יצרית של הנער חשים . חיבורם הפיזי והרגשי תומך בפירוש כי השניים אינם אלא אחד . היתור הוא חלק מהנער, מרכיב פנימי חשוב באישיותו . בהמשך להתאהבות הציפור בעז המעודנת תכולת העין, תוססים דמיו של הנער "ולא ידע את נפשו" [ 247 ] . היות שהיתור מהווה סמל גשמי של יצרי הנער, הוא מעוצב גם כמי שיודע וחש מה קורה בפנימיותו . הראיה לכך מצויה בתיאור תגובת הנער בפגישתו הראשונה עם הנערה . כל התיאור מושתת על קליטת התמונה בעיניו של היתור : " [ . . . ] תקע בה [ הנער ] את עיניו ולא נע ולא זע, לכאורה : אך היתור הרגיש כיצד רעדה האצבע שעליה ישב" [ 248 ] . בשלב זה העוף הנו חוליית הקישור ביניהם . "זה היתור שלי" הוא המשפט היחיד היוצא בסצנה זו מפי חשים, ושניהם, הנער והנערה, רוטטים . באמצעות היתור הרואה, המרגיש והמפרש, מרמזת גולדברג שהתשוקה הארוטית היא הדדית . וזאת מנין ? שוב, היתור מעיד על כך : כשהוא עובר לשבת על אצבע הנערה, הוא "חש שגם האצבע הזאת מרטטת" [ שם ] . מהו אפוא הדבר המשתקף מבעד למבט הסינופטי של הציפור ? "היתור הביט בה בעיניו העגולות, ה...  To the book