פרק חמישי: "לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל" — מגבלה אורתופדית ופוסט טראומה

122  ׀ נפש בשיקום גם תוך כדי העבודה בקליניקה נשמעים לא פעם אזעקות והדי פיצוצים . אנחנו מצטופפים במרחב המוגן, מטופלִי ואני ומי שנמצא איתנו בקומה באותו רגע, חולקים מבטים, מרגיעים דופק, סופרים בלטות ברצפה למשך כמה דקות של אינטימיות כפויה . נשלפים בכוח משגרת יומנו לרגעי זמן של הישרדות מקומית . באחת האזעקות, אחת מני רבות באותו קיץ, מאיר הלך עם חברו תומר ברחובותיה של אחת הערים הדרומיות בארץ, והם קפצו לתפוס מחסה . הם המתינו בדריכות כמה שניות, כמו בכל הפעמים האחרות שבהן שמעו את האזעקה : ממתינים וממשיכים הלאה, שבים לשגרה ומקווים שהטיל ינחת בשטח פתוח . הפעם התוצאה היתה שונה . כמה שניות עברו, וטיל הגראד פגע במרחק קצר משניהם, והעיף רסיסים לכל עבר . התוצאות היו קטלניות . אדם אחד נהרג במקום, רבים נפצעו . מאיר, בן 27 , סטודנט, ספורטאי ובעברו חייל קרבי, נפגע קשה ברגליו ואיבד דם . מישהו שם לו חוסם עורקים, ומאיר החזיק אותו והידק אותו לרגלו . המולה, בכי, בהלה . אמבולנס שהגיע בתוך דקות ספורות פינה אותו לבית החולים . תומר, החבר שהיה עם מאיר, נפצע אף הוא באורח קשה . מאיר בקושי יכול היה להבחין בו מבעד לכל הא...  To the book