אחרית דבר

400 י| י עבי לו ווינומרז' גם בשדות של המסורת ( המקראית, הליטורגית, המשיחית ) , על מנת לצייר דיוקנאות ל"אדם החדש" . אך הדיוקן שהציבו היה שבור ועשוי כמעשה טלאים, כאסופה של חלקי - דיבור וצירוף אקלקטי של דימויים . לא השלם אלא השבור, לא הסמל אלא הסימן ( שהוצא מהקשרו ) , לא גיבור - העל אלא הדמות המנודה, הועלו אז על במות השירה בגרמניה . יצירת האומנות עצמה הוסבה אז מחדש והקשריה הישנים נפרמו : לא דובר עוד ביצירה הגדולה, השלמה של הנשגב, אלא בניסויים אזוטריים בחומרים ובצורות, מקצתם שאולים מן היום - יום, המעידים על המצב האנושי, על היצוריות ( הווית היצורים, הנבראות השפלה ) . האם היה זה גם עידן האירוניה ? כמובן . אך האירוניה עצמה לא רק שהכחידה את האפשרויות הרציניות של המסורת, אלא השיבה לספי התודעה את היסוד המשברי הטמון בה תמיד . שכן, על מה מעידה התפילה בכל תקופותיה ? על הקושי להתפלל . הפנייה המשונה אל האלוהים ביצירה המודרניסטית מעידה לכן על המחסור הגדול הנפער כבר - תמיד בלב המסורת : האדם מתקיים על הארץ ללא - מענה . בהקשר זה עלינו לשער גם את פשר יצירתה של לסקר-שילר . אלו היו השנים שבהם התנסתה בפרסום ...  To the book