ראה איך מאיצים בהוריו דרך סימטת הפרות, סימטת הפרות, תחב את המשרוקית בפיו ושרק . לא שריקת רועה ולא שריקת משחק, לא כך שרק, אמרה רוזה האלמנה בעודה בחיים ; את ראשו שמט אחורה, כצבאים, כאילות, בטרם ישתו מן המעין, היטה את המשרוקית כלפי שמים, שרק אל האלוהים, הוא אלי, אמרה רוזה האלמנה, בעודה בחיים . אופה : נסור הצידה, גיטל, פן ישמע, פן ישמע את שיחתנו האילם ; פן יספוג את מילותינו כמו ספוג, כי אין הגה יוצא מגרונו, החנוק בעניבת המוות ( הולכות הצידה ) כובסת : היה חייל בהולכים, הביט אחורה אל אלי ששרק אל רום השמים – היכה - הרג אותו בקת רובהו . צעיר היה החייל, צעיר מאוד, אמרה רוזה האלמנה . לקח סבא שמואל את הגווייה, התיישב על אבן בשולי הדרך – והוא אילם . אופה : ולא היה שם מיכאל להציל את אלי ? כובסת : מיכאל היה בבית התפילה, בבית התפילה הבוער, הוא קשר את לשונות האש, הציל את יוסל, הציל את הדיין, הציל את יעקב, אך אלי מת . אופה ( שקועה בהרהורים ) : ואולי דווקא הוא נועד להעביר מעלינו את רגע הזעם ? כובסת : ועוד הוסיפה רוזה האלמנה : מיכאל איחר ברגע, רגע קט בלבד, קט כקוף המחט שבה תפרתי זה עתה את שולי כותנתו של ...
To the book