פגישותיי עם תיאודור הרצל

ומלשכות עורכי הדין שלהם, ושק שעל כתפם יהגרו לפלשתינה וייסדו שם עם . תגובתם הראשונה של ידידיו היתה צער נרגז על “תעלול” זה של הסופר הפיקח והמחונן . ואז הפעילה וינה את התגובה שאינה מכזיבה לעולם : חיסול על ידי הלעג . קרל קראוס ירה מהמותן חוברת נגד הרצל, והקלע, הכותרת “כתר לציון”, ננעץ בבשרו עד יומו האחרון . כשנכנס לתיאטרון, והוא כבר מזוקן, רציני ואומר הדר, לחששו מכל צד : “מלך ציון”, או “הוד מלכותו הופיע” . מכל שיחה, מכל מבט קרץ אליו הכינוי האירוני הזה . העיתונים, אם לא אסרו, כעורכו של הרצל, את הזכרת המלה “ציונות”, התחרו זה בזה בדברי - לעג . בראשית המאה לא היה ודאי אדם מולעג בעיר חובבת - לעג זו מתיאודור הרצל, ואולי רק עוד אדם דגול נוסף, שגם הוא פרסם לבדו, ועל דעת עצמו, רעיון מכריע בעולם : זיגמונד פרויד . חברים לגורל היו . אפילו ביום הולדתו השבעים של פרויד לא הואילה הפקולטה לברך אותו . אודה, כי כל אהבתי והערצתי נתונות רק לסופר שנשכח, תיאודור הרצל . מיום שלמדתי לקרוא כראוי קראתי את מאמריו, השכלתי מהם והוקרתי את השכלתו . גם היום אני זוכר ( זכרונות הילדות איתנים ) כמעט כל פלייטון שלו ברור, כפי ...  To the book