112 רעיה מורג 140 לפי הנתונים שפירסם מתאבדים באתרים אזרחיים צפופים . הארגון "בצלם", בתקופה שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2004 התרחשו בממוצע שלושה פיגועים כאלו מדי חודש . עם זאת, בשיח הציבורי ובקולנוע העלילתי הם הורחקו מעין הציבור, וכך נמנע מהם להפוך לזיכרונות קולקטיביים פוסט – טראומתיים השייכים לעבר . בתקשורת הופיעו סיפורים אישיים רבים על אודות קורבנות 141 שהפנו את תשומת הלב הציבורית לקושי פוסט – טראומתיים, העצום הגלום בהכרה באירוע הטראומתי האישי . במציאות שבה הזיכרון הקולקטיבי כופה את התבנית הטראומתית הכרונית על הזיכרון האישי, שבה טראומת הקורבן מושתקת ולאמיתו של דבר נבלעת בתוך הטראומה הקולקטיבית — לא מדובר בהכרה בטראומה אלא בהדחקתה לתוך מהלך הזמן כא – טראומה . בשנים אלה, הן השיח הציבורי והן הקולנוע העלילתי מייצרים מציאות כרונית של אנטי – זיכרון, מציאות שאינה מאפשרת לפיגוע הטרור להפוך לזיכרון קולקטיבי פוסט – טראומתי . כפי שטענתי לעיל, נהוג להכיר בכך שהקשר בין טראומה, זיכרון ופנטזיה היה במהלך הזמן ) מאז התכחשותו של פרויד לתיאוריית הפיתוי ( לקשר כמעט גורדי, שאותו מנסה המחקר, 142 לאחרונה, חוק...
To the book