הערה כללית 361 החשיבה, כשמעיינים בה בפני עצמה, היא רק הפונקציה הלוגית ; בכך אינה יותר מאשר הספונטניות שבקישור הריבוי של הסתכלות אפשרית . בשום פנים היא לא מציגה את הסובייקט של התודעה בתור תופעה, כיוון שאינה מביאה כלל בחשבון את אופן ההסתכלות, אם היא אמפירית או שכלית . באמצעותה אני מדמה את עצמי לעצמי לא כפי שהנני ולא כפי שאני מופיע לעצמי, אלא אני חושב את עצמי כפי שאני חושב כל אובייקט שהוא, שהפשטתי [ = שהתעלמתי ] מאופן ההסתכלות בו . אם אני מדמה כאן את עצמי בתור סובייקט של המחשבות, ואפילו בתור יסוד של החשיבה, אין פירוש הדבר שאופני-הדימוי הללו הם הקטגוריות של העצם או הסיבה . קטגוריות אלה הן פונקציות של החשיבה ( של השיפוט ) שכבר יושמו להסתכלויות החושיות שלנו, כפי שהיה נדרש אילו רציתי להכיר את עצמי . אך [ כאן ] איני רוצה אלא להיות מודע לעצמי בתור חושב ; איך העצמי שלי נתון בהסתכלות, את זה אני משאיר בצד . העצמי הזה יכול להיות תופעה גרידא עבורי, האני החושב, אבל לא במידה שאני חושב ; כאשר אני מודע לעצמי בחשיבה-גרידא, אני היש עצמו , אמנם בלי שנתון לי בכך משהו לחשיבתי . ברם, המשפט "אני חושב", עד כמה ...
To the book