המפץ הגדול

108 מיכל ברנע - אסטרוג התודעה פועלת כדי לחנוק את המרחק ולבטלו, לטשטש אותו ולהתכחש לו . היא מתאמצת לגשר על פערים, לסתום מרווחים, להתהדק, להתמשך ולא לעצור . אך כל אלה אינן אלא פעילויות המעידות על קיומם של המרחק, ההתפזרות וההיפרדות, ועל כך שהללו בלתי נסבלים, נחווים כאסון . מובן שהתודעה מתאמצת גם להפריד - כמו במקרה של השלכה פרוידיאנית קלאסית, ולפזר - כמו במקרה של התקפות על חיבורים ופיצול האישיות לרסיסים זערוריים המושלכים החוצה ( ביון, 1957 ; 1959 ) ; ובכל זאת, ברמה ראשונית מאוד, ההכרה ממלאת פונקציה מאחדת-מתמשכת, ועל כך אומר עוד בהמשך . כך או כך, המרחק הוא תוצר של התנפצות, ובמובן זה הוא סימן לאסון ; אך ללא מרחק ראשוני לא תיתכן היווצרות . טענה זו מבהירה מדוע, מנקודת מבטו של ביון, ללא תחושת קטסטרופה אין אני, וללא אני אין תחושת קטסטרופה : תחושת הקטסטרופה מקשרת את ההיבטים של האישיות [ גם עבור אלה שאצלם העצמי ותחושת הקטסטרופה לא הופיעו כהלכה או שהופיעו ונדמה שנעלמו ( 1985 , Bion , 1970 ; Eigen ) ] . היא הטיט שמחזיק את האישיות, עיקרון מעצב קדום, הים או האטמוספרה שבהם אנו חיים . בפסיכוזה האישיות ע...  To the book