בדידות

אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 142 מוערכים בה רק על פי תפקודם, ולא היה מקום להתייחס לעולם הרגשי ‑ אישי שלהם . המשכתי להקשיב לסא"ל א', איש נשוי ואב לתאומות . הוא סיפר לי שהוא מועמד לקידום בתפקיד במערכת, תפקיד שבמסגרתו יהיה עליו להיות אחראי על הרבה אנשים, וזה מאתגר, כי כל חייו הוא סבל מחרדות הקשורות לדיבור לפני קהל . "האם אתה יכול לעזור לי קצת להוריד את המתח ? אני לא מבקש טיפול איתך, כי אני לא 'פסיכי' . רק כמה טיפים שיוכלו לעזור יספיקו לי" . כך אמר . אותי זה הכניס לסוג של דילמה . מצד אחד, החמיא לי שאיש במעמד שלו מבקש את עזרתי המקצועית, ומצד אחר, מתי בדיוק אראה אותו ? לשנינו היה ברור שלא נוכל להיפגש במרפאה במהלך היום . זה חשוף מדי . סיכמנו אם כן שאראה אותו בערבים, בשקט שלאחר שעות העבודה הרשמיות במרפאה . דובר בכמה מפגשים בודדים שבהם אדריך אותו איך לבצע תרגילי הרפיה, וזה גם מה שהתרחש בפועל . סא"ל א' הגיב היטב לתרגילים, נכנס לתפקיד החדש והרגיש פחות בחרדה אל מול קהל . הרגשתי סיפוק רב על כך שעזרתי לו . ואז, כבדרך אגב, הוא סיפר לי שהתרגילים שלימדתי אותו גם עזרו לו למזער תחושת מתח בעת טיסה...  To the book