אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 68 להבין, חיכיתי מאוד למפגש שסוף ‑ סוף נקבע . זה היה בערב שבת, הכנתי דברים טעימים ובאמת התרגשתי . ואז נשמע צלצול פעמון הדלת, אני פותחת ו . . . איזו אכזבה ! מולי עמדה אישה נמוכה, שמנה, מגושמת בתנועותיה, מכוערת ועוד יותר מזה - מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות" . וכבר הרגשתי את האי ‑ נוחות שלי הולכת ומתפתחת . "נמוכה ? שמנה ? מגיע לו יותר ! ! ! אני לא יודעת איך עברתי את הערב הזה . זה לא היה פשוט . כל הלילה לא יכולתי להחזיק את הדמעות ומאז אני לא מפסיקה לבכות . אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי את מה שתמיד אמרתי לילדיי, שלא משנה החזות והמראה החיצוני, העיקר הוא האהבה והיופי הפנימי . אבל זה לא עובד ! למחרת בבוקר הוא בא לבדו, בציפייה לשמוע מהמשפחה איך התרשמנו ממנה" . המשכתי להקשיב למימי ובמחשבותיי ראיתי את בנה כילד קטן הזקוק לאישור ההורים על מעשיו . . . שכן אם הוא שלם עם בחירתו, למה בא לשאול אותם למחרת לבדו ? למה הוא לא יכול למצוא את התשובות לגבי התאמתו אליה בתוך עצמו ? הוא הביא חברה "לאימא" וביקש שיהיו כנים . שוב היא לא יכלה להחזיק את הדמעות כאשר אמרה לו שמגיע לו יו...
To the book