שותפות גורל

אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 30 בהתמודדות האישית והמשפחתית עם התאבדות אביו, ואינני יכול שלא להיזכר בהתמודדות עם אסוני . כאשר משה נכנס לחדר, לא ראיתי אדם שבור . הוא התנסח בבהירות, אך עצב רב ניבט מעיניו . הוא היה קשוב אליי, המטפל, ולסיטואציית הטיפול : "אני בזמן או איחרתי מעט לפגישה ? ראיתי את המטופל שיצא מהחדר לפני שנכנסתי, הוא נראה לי עמוס ומוטרד, אני מניח שלא קל לך" . יכולתו להפריד את העניין האישי שלו מענייני המקצוע שלי הייתה מרשימה ומפתיעה כאחד . אביו נמצא מת במקום עבודתו ולצידו מכתב קצר שבו כתב כי לא היה יכול לעמוד בתסכול ובדיכאון לנוכח קשיי המקצוע והחובות שהצטברו . מאחור נותרה משפחתו : רעיה ושלושה ילדים . משה, הילד האמצעי, שיתף אותי בהתמודדות המשפחה עם אבלה הכבד על האב . הוא עצמו ממשיך ללמוד וכעת נמצא בעבודה מעשית, מתחבר למטופלים ולמשפחות, יודע להבחין בינם לבין מצוקתו - ציינתי לעצמי . בדיאלוג שנבנה בינינו עלו שאלות מתבקשות : האם האב קיבל טיפול מתאים נגד דיכאון ? מה ידעו או לא ידעו על הדיכאון ? כמה שיתף אותם ומדוע לא שיתף יותר או ביקש עזרה מאשתו ? התשובות שעלו לוו בכעס מרומז ...  To the book