מבוא: ברוכים הבאים לאנתרופוקן

20 ג׳ייסון היקל לפעמים ההבנות האלה מתגנבות במפתיע, כמו זיכרון חרישי – לא יותר מרמז קל לכך שמשהו אינו כשורה . בילדותי באסוואטיני, המדינה הקטנה בדרומה של אפריקה שנקראה בעבר סווזילנד, היה למשפחה שלי טנדר טויוטה ישן ורעוע – מהסוג שהיה נפוץ באזור בשנות השמונים . אחרי נסיעות ארוכות, התפקיד שלי היה לעזור לנקות את הסבכה הקדמית מכל החרקים שהצטברו שם . לפעמים היו שם שכבות על שכבות : פרפרים, עשים, צרעות, חגבים, חיפושיות מכל סוג וצבע שאפשר להעלות על הדעת – עשרות אם לא מאות מינים . אני זוכר שאבא שלי אמר לי שהחרקים בכדור הארץ שוקלים יותר מכל בעלי החיים האחרים ביחד, כולל בני האדם . זה הקסים אותי, וגם עודד את רוחי . כילד, דאגתי לגורלו של עולם החי, כמו שנדמה לי שילדים רבים דואגים – כך שהסיפור הזה על החרקים גרם לי להרגיש שהכול יהיה בסדר . הייתה נחמה במחשבה על השפע האינסופי לכאורה של החיים . העובדה הזו הייתה עולה במחשבתי בלילות חמים, שבהם נהגנו לשבת בחוץ על המרפסת בתקווה שתנשוב רוח קלילה, מתבוננים בעשים ובחיפושיות הרוחשים סביב המנורות, וחומקים מן העטלפים שלפעמים היו צוללים כדי לחטוף לעצמם ארוחה . חרקים ה...  To the book