אני מרגישה שליחות: לספר את הסיפור שלי לכמה שיותר אנשים כדי שלא יעברו את התהליך לבד, כמוני

132 פרק ב' : אהבת נשים באמצע הלילה . טסנו מקזבלנקה למרסיי, שם שהינו כחודש במחנה עלייה וחיכינו לעולים נוספים שהגיעו ממדינות צפון אפריקה . אחרי שכולם התאספו עלינו על אונייה ובמשך שמונה ימים הפלגנו לחיפה . גדלתי במשפחה מרוקאית מסורתית אבל לא אופיינית כי אנחנו רק שני ילדים, אני ואחי, שגדול ממני בשש שנים . החינוך שקיבלנו בבית היה מאוד קשוח, כזה שלא היה נחשב היום כחלק ממשפחה מתפקדת . קיבלנו מכות כמעט על כל שטות . אבא הכה אותנו בידיו, בחגורה, בנעל — במה שבא ליד, ואמא לא התערבה . לימים, כשכבר הייתי אמא בעצמי, התחלתי להעלות שאלות : איפה אמא הייתה אז ? אני חושבת שהיא עשתה החלטה שהייתה נכונה לה, לא להתערב כדי לא להחמיר את המצב . כנראה חשבה שאם היא תעמוד מהצד בשקט, הזעם שלו יעבור יותר מהר . כמובן שלא הבנתי את זה כילדה, וברור שהיום בתור אמא זה נראה לי נורא . למדתי בבית ספר אליאנס בקזבלנקה, שהיה שייך לארגון היהודי "כל ישראל חברים" . בכיתה שלי למדו עוד חמש בנות עם השם הפופולרי קורין . אלה היו שנים כיפיות, עם משחקים בחוץ והרבה חברים . אני חושבת שאמי החליטה לא ללדת עוד ילדים כשהבינה עד כמה החיים עם אבא...  To the book