פרק שישה־עשר — ללמוד לשכּוֹן בגוף: יוגה

340 פרק שישה-עשר עקבה בהיחבא אחר תנועותיי, עיניה עדיין מקובעות ברצפה . העברנו כך חצי שעה . מפעם לפעם ביקשתי ממנה בשקט לשים לב לתחושה של כפות רגליה כנגד הרצפה, ולאופן שבו החזה שלה מתרחב ומתכווץ עם כל נשימה . בהדרגה הפכה נשימתה אטית ועמוקה יותר, פניה התרככו, עמוד השדרה שלה התיישר מעט ועיניה התרוממו בערך עד לגובה צווארי . התחלתי לחוש את האדם שמאחורי אותה אימה מציפה . לבסוף היא נראתה רגועה יותר ועל שפתיה עלה הבהוב של חיוך, מעין הכרה בכך ששנינו נמצאים באותו חדר . הצעתי שנעצור לעת עתה — דרשתי ממנה די והותר — ושאלתי אם תרצה לשוב בשבוע הבא . היא הנהנה ומלמלה : "אתה באמת מוזר . " כשלמדתי להכיר את אנני, הסקתי מן הפתקים שכתבה ומהציורים שנתנה לי שגם אביה וגם אמה התעללו בה קשות בילדותה המוקדמת . הסיפור המלא התגלה בהדרגה, כשלמדנו לאטנו כיצד ניתן לזמֵן שמץ מן הדברים שאירעו לה, מבלי שגופה יותקף בחרדה בלתי-נשלטת . למדתי שאנני הייתה מוכשרת וחמה במידה יוצאת דופן בעבודתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ( ניסיתי כמה מן הטכניקות שהיא סיפרה לי עליהן עם ילדים במרפאתנו, ומצאתי אותן מועילות להפליא ) . היא דיברה בחו...  To the book