פרק ראשון — מה שלמדנו מוותיקי מלחמת וייטנאם

18 פרק ראשון ישנים . מניסיון השנים הקודמות ידע שהרעש, הזיקוקים, החום והפיקניק בחצר ביתה של אחותו, על רקע עלוותם הצפופה של עצי ראשית הקיץ המלבלבים — כל מה שהזכיר לו את וייטנאם — יוציאו אותו מדעתו . הוא פחד להימצא ליד משפחתו במצבי מצוקה אלה משום שאז התנהג כמפלצת כלפי אשתו ושני בניו הקטנים . הרעש שהקימו הילדים הכניס אותו לחוסר שקט כזה עד שהיה יוצא בסערה מן הבית כדי לא לפגוע בהם . רק שתיית אלכוהול עד אובדן החושים או רכיבה מהירה ומסוכנת על אופנוע ההארלי- דיוויסון שלו סייעו לו להירגע . שעות הלילה לא הביאו כל הקלה — סיוטים על מארבים בחלקת אורז ב"נַאם", שם נהרגו או נפצעו כל חבריו למחלקה, שיבשו את שנתו בקביעות . היו לו גם אירועי פלשבק, שבהם ראה ילדים וייטנאמים מתים . סיוטי הלילה היו כה מחרידים עד שחשש להירדם ולעתים קרובות נשאר ער כל הלילה, שותה . בבקרים הייתה אשתו מוצאת אותו מעולף על הספה בסלון, והיא והילדים היו צריכים לפסוע על בהונות כשהכינה להם ארוחת בוקר לפני שיֵצאו לבית הספר . טום סיפר לי על הרקע שלו . הוא סיים תיכון ב- ,1965 תלמיד מצטיין שנשא את נאום הסיום בשם המחזור שלו . בהמשך למסורת השי...  To the book