פרק חמישה־עשר סיפורי אבהות

282 פרק חמישה-עשר כשחזרה הביתה ושמעה מה קרה, האם נבהלה . היא ביקשה מהאב לתת לה לדבר עם הבן, ובמשך יומיים-שלושה חיזרה אחריו . בהתחלה הוא סירב לדבר . אחרי שהכינה לו אוכל ודיברה אליו ברכות הסכים, כעבור שלושה ימים, לשבת איתה . גם אז מיעט לדבר, והיא מצאה את עצמה מדברת אליו על הצורך שישלוט בעצמו ויתנצל בפני אביו . אלי רק הניד בראשו, אמר "בחיים לא" ויצא את הבית . יאיר מצא את עצמו מבולבל ומוצף רגשות סותרים . מצד אחד, הוא הרגיש רצון למלא תפקיד של אב מעורב ומשמעותי עבור אלי . הוא ידע שבנו זקוק לדמות יציבה, ברורה ומכילה . הוא לא רצה לעורר את שנאת הבן וחש שהוא קרוב למצב שכזה . חשוב היה לו לתמוך בזוגתו ולעזור לה עם חוסר האונים והשבריריות שלה מול הבן . אבל הוא מצא את עצמו לכאורה מקלקל יותר מאשר מועיל . והיה גם צד אחר, רגשות אחרים שחש : יאיר התקשה לנסח זאת אבל למעשה הרגיש את עצמו נבוך ואפילו חושש . מה אם בנו ירים עליו יד ? מה אם יסלים המצב לכדי אלימות ? מה יהיה הצעד הנכון ? שאל את עצמו . יאיר היה שרוי בחוסר שקט מתמשך, התקשה להתרכז בעבודה והתקשה לישון . התיאבון שלו פחת, ובמצב זה פנה לרופא המשפחה . רופ...  To the book