"אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל" (ד, טו־יט)

"אם זֹנֶה אתה ישראל" ( ד, טו-יט ) ] 142 ] הפסוקים אינם נמשכים אורגנית לקודמיהם, וצירופם הוא כנראה מעשה ידי עורך . הצורות הפועליות והשמניות משורש זנ"ה החוזרות בפס' י-יח הן הדבק המחבר את פס' טו-יט לקודמיהם . ] טו ] קשה לראות בפסוק סיום ליחידה א-יד, ניסוחו כמשפט תנאי ( אבל ראו בהמשך ) אינו הולם כחתימה . הוא אינו נשמע כסיום אף לא כפתיחת יחידה, וגם אינו מתקשר יפה לפס' טז . הפסוק כצורתו קשה, הפסוקית "אם זֹנֶה אתה ישראל אל יאשם יהודה" מפריעה את הרצף . נראה שכולה, או לפחות הסיפא שלה, היא תוספת מיד איש יהודה . אם זֹנה אתה ישראל – הולך אחרי אלוהים אחרים . אין להבין צלע זו בפסוקית בהקשרה הנוכחי כמשפט תנאי, או כשאלה, שהרי ברור שישראל "זֹנֶה", אלא במשמעות של 'כאשר', כמו שפירש רד"ק ( על יש' כד, יג : "כעוללֹת אם כלה בציר" ) : "אם כלה' כאשר כלה וכן 'אם יהיה היובל לבני ישראל' ( במ' לו, ד ) , 'ואם מזבח אבנים' ( שמ' כ, כא ) והדומים להם" . אל יאשם יהודה – יהודה אינו צריך לשאת באשמת ישראל ולהיענש . אבל הפסוקית אינה מתחברת להמשכה, ספק אם בני יהודה עלו לגלגל ולבית אל שהיו מקודשים לישראל ולא ליהודה . נראה שהי...  To the book