פתח דבר

טליה אפלבאום פלד 12 ובמגמה הקלינית, מתוגמלת בעיניהם האוהבות של תלמידיה . היא לא קמה בבקר ובוחרת את בגדיה בחדווה משחקית . הנה השמלה שמצאה מוטלת ברחוב מלצ'ט וזו שבחבילה ברחוב העבודה, שכמעט ויתרה עליה, כי אמנון כבר רצה לחזור הביתה ולהפסיק ללקט בגדים ברחובות . היא כבר לא מורחת קרמים נגד קמטים ששקדה על בחירתם, קראה חוות דעת והתייעצה עם קוסמטיקאיות וחברות ( אלה טענו ששום דבר לא יעזור חוץ מבוטוקס ומניתוחים, אלא שהיא מעולם לא התנדבה להפקיד את פניה בידי הרופאים ולעבור ניתוחים מרצון ) . היא כבר לא יושבת בקפה עם חברות ונהנית מכל הלב, צוחקת מלוא הריאות . היא כבר לא מטפלת במטופלות שלה . היא לא עסוקה בקריירה ובמחשבות מה הלאה : אם להצטרף למכון הפסיכואנליטי ולהיות עטופה על ידי השייכות הנכונה או להמשיך להשמיע שעת אפס 13 את קולה הרדיקלי יחסית, המאתגר תפיסות של כוח, סמכות ואנונימיות בתחום . היא כבר לא מתלבטת אם ללכת להדרכה זו או אחרת או להופיע בכנס הקרוב . עכשיו, ביוני 2015 , היא בת חמישים . חולת לימפומה מסוג נון הוצ'קינס ממין נקבה . זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים . אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיק...  To the book