הקדמה מה שרואים או לא

מאירה שפי 12 כלכליות ותרבותיות, והושתת על אתוס משתנה המכתיב בין השאר גם את הצד החזותי . לעתים הטקסט מכיל את החזותי, לפעמים החזותי מלווה, משלים, ורק לעתים רחוקות הוא נוגד או סותר את הטקסטואלי . לנו, אמני הבמה המודרניים, מזכיר המחקר שבמשך דורות היינו טכנאים, אומנים ( artisans ) , בעלי מלאכה משוכללים ורק לאחרונה זכינו למעמד - יהיו שיאמרו שתבענו מעמד - של יוצרים נוכחים ובעלי קול . כיום מוסכם כי טקסט דרמטי אינו טקסט בימתי . מחזה איננו הצגה . החל ממחצית המאה ה- 20 נבנית והולכת ההכרה כי החלל ועיצובו הם מרכיבים ולא שרתים . אמצעי העיצוב, קרי אור, תנועה, קו וצבע, הופכים בהדרגה לרכיב טקסט- בימתי, ועל כן זוכה המכלול לכינוי "סצנוגרפיה" ( scenography ) - כתיבה בימתית המכילה בתוכה את כל ההיבטים החזותיים הנראים והבלתי נראים של מופע . בכל תקופה ובכל מערך כוחות בין הטקסטואלי לבין החזותי התקיים עניין מורכב נוסף : יחס מסמן-מסומן בין חלל הבמה והמצוי עליה בשעת המופע לבין העולם החיצון, ועוד יותר בין הבמה לבין הקהל . גם היוצרים וגם הצופים נפגשים בתוך יחידת חלל וזמן ומקיימים קשר דינמי בהווה אוטונומי, מתוך הכרה...  To the book