מבוא

16 ירון סנדרוביץ אינם עוד בנמצא, אלה שהווים "עכשיו'" לא היו קיימים קודם . אני צופה בטלוויזיה במרוץ הגמר למאה מטר . אני רואה את יוסיין בולט מזנק ממקומו ושועט לקו הגמר . אחד ממתחריו כמעט משיג אותו, אך חזהו נמתח לפנים והוא חולף על פניו . כאשר אני מתבונן במרוץ, חוויותיי מתחלפות זו בזו ברצף, בלי הפסק . המצב הקודם כבר אינו נמצא, החדש שהחליפו אף הוא חדל להתקיים ואחר מחליפו . וכך שוב ושוב . זוהי דמותו של הניסיון הטמפורלי, שלי ושל כל יצור מודע אחר . אך האם מאפייני הזמן זהים למאפייני ההתנסות בו ? אם הישים שהווים חדלים להתקיים ואחרים באים לידי קיום, כיצד אפשר לייחס הוויה לו ולמה שתלוי בו ? דומה שהפסוק "היש ישנו והאין איננו" חייב להיות אמיתי . אך את חוויית הזמן וההתנסות בו אי-אפשר לתאר בלי להניח בד בבד ישות ואין . פארמינידס, שמעורר תהיה זו, ודאי ער לכך שאת הזמן חווים כזרם בלתי פוסק של התחלפות והשתנות . אך הוא וזנון תלמידו סברו שאם שיקול דעת רציונלי מראה שאי-אפשר לייחס הוויה למה שרגלו האחת נטועה ביש והאחרת באין, נראותם של הדברים כמתהווים, כמתנועעים, כמשתנים, אינה משקפת את הווייתם . לחלוף הזמן, לתנו...  To the book