פתח דבר

12 ירון סנדרוביץ היא זוכרת שלא פעם היה שלב בשיחה שבו שקיות הסוכר הפכו לנציגים של ישויות מופשטות או של עצמים שונים . "זה חמור [ שקית סוכר ] ", אמרתי פעם, "זו ערימת אוכל אחת [ שקית סוכר אחרת ] , וזו [ עוד שקית סוכר ] ערמת אוכל זהה בדיוק לראשונה" . ואז שאלתי : "שתיהן מרוחקות בדיוק אותו מרחק זו מזו . החמור רעב . לאיזו מהן הוא ילך ? " . נועה לא תמיד ידעה כיצד להגיב לשאלות הללו, אך כמעט תמיד מה שהיא אמרה חשף רובד אינטואיטיבי של מחשבה עשירה בתובנות עמוקות ומורכבות להפליא . זה הדהים אותי כמה פילוסופיה הייתה חבויה בנפש הצעירה של הילדה שלי, וזה שימח אותה . פעם אחת, כשהלכנו בשינקין בדרך חזרה הביתה, שאלתי אותה אם חשבה על משהו בזמן האחרון . לא משהו שדיברנו עליו . היא הביטה בי ושתקה . אחר כך היא אמרה שכן, שהיא חשבה . "על מה ? " שאלתי . היא שוב שתקה, ואז היא אמרה, "על הזמן", קולה גווע, נחנק . "מה חשבת על הזמן ? " שאלתי . בהתחלה היא לא ענתה, אחר כך היא אמרה : "זה מפחיד אותי . בלילה אני חושבת על זה וזה מפחיד אותי נורא" . "מה מפחיד ? המוות ? ", שאלתי . "לא", היא אמרה, "לא זה" . זה היה ערב רגיל לגמרי, עו...  To the book