155 ניטשה והאסתטי הכאב מעמיד אפוא את האדם בעמדה משתהה מול העולם . הוא נושא את כאבו נטול ההיגיון או התכלית, והרהוריו מחייבים סוג של התכנסות עצמית שממנה הוא פונה לקדם פני סכנות הממתינות עדיין באיזה מקום או זמן . את המעשה הרוחני או החומרי עושה האדם כדי לקדם את פני הרעה, ואילו הסטגנציה מונחת על זרי ההנאה, וגם אותה תוקף כאב אובדן הזמן ותחושת “קץ כל ההנאות היפות" . הכאב, אם כן, הוא תזכורת למצב הבלתי יציב של הקיום, ובדין הוא מכוון לשאלות קיומיות שאינן מתירות בטלה או שלוות נפש ( הכמיהה לשלוות נפש היא כשלעצמה מקור לא אכזב לכאב מועיל של ציפייה לנחת מתוך אי – נחת ) . פוקו ראה בכאב מצב מכוון של מוקד שלטוני המייצר את צורות הענישה כדי לפקח ( פוקו, 2015 ) . בנקודה זו נחזור לעניין הביקורת, המוליכה אל הביקורת – העצמית ואל השליטה של הסמכות המבקרת על פנימיותו של האדם . בספרו לפקח ולהעניש ( 2015 ) מציג פוקו את הארכיטקטורה של הפַּנאופּטיקון, זו שנועדה להכניס את האסיר למצב תודעה של נראות מתמדת המבטיחה תפקוד אוטומטי של כפיפות . פוקו פירק את מנגנון הפיקוח וזיהה את עקרונות הפעולה שלו : האוטומטיות והאנונימיות ה...
To the book