38 הודל אופיר אחרי שהתחלתי להשתמש במוזיקה ערבית ואנשים התחילו להתלהב, באו אליי שתי ספרניות, אמרו לי, תקשיבי, זה היה מאוד מעניין . פעם ראשונה בחברה הערבית הם רואים דבר כזה . מה דעתך, הן אמרו, שהבנות הגדולות יהיו לך כאילו להקה ? אמרתי להן, להקת מחול ? אין, צריכים . . . את יודעת, הייתי הולכת לפי הספר, אין כזה דבר . . . אוקיי, אז לא תגידי שזאת להקה . תביאי את הבנות שלך . היה אז כריסמס ורמדאן באותו זמן, והן אמרו שהן רוצות לעשות משהו עם שני החגים יחד בספרייה . "יש לנו את תיאטרון מחמוד דרויש — אולי ניקח סיפורים לילדים קטנים ואת תהפכי את הסיפור לריקוד ? נביא ילדים שיצפו בהם, וזה יהיה חלק מהכריסמס וחלק מרמדאן" . אמרתי בסדר, נעשה את זה . והייתי לבד, היו לי מעט תלמידות, היה לי את הזמן, את מבינה ? ועבדנו על זה . ופתאום, ביום הראשון של המופע הראשון הגיע מי שמקדים [ המנחה ] , אמר לי, איך קוראים לכם ? אמרתי לו, מה . . . אין לנו . . . אמר, את צריכה לתת לי את השם של הקבוצה שלך, שאני אציג אתכם . ואז אמרתי לו, אוקיי, להקת "אל – אמל" . אמל זו תקווה . כאילו, התקווה שבאמת תהיה להקה . וגם הייתה הבת שלי, ילדה...
To the book