|
|
221 ומי יזכור את הזוכרים לביקורך ורוצה שתספר לו על 'אז מה נשמע ככה ? ' [ . . . ] אתה רוחץ את האבן מחליף את פרחים הנובלים ברעננים מנכש כל עשב שוטה בערוגה, יושב על השפה, ובעיניי רוחך מסתכל עמוק עמוק פנימה [ . . . ] נדמה לי שהייתי יכולה להישאר שם אפילו כל הלילה . לא הייתי מפחדת, לא מרגישה שלא בנוח" ( 132 ) . זיכרון שנשען על ריטואלים ופרקטיקות של זירת גידול ילדים וקרבה אינטימית רכה אינו במעמד של מעשה חריג או מטורף שמעיד על העדר התמודדות . יתרה מכך, רק הנכחתם של מבעים פרטיים, שחורגים מן הכיתוב וההנצחה הלאומיים האחידים, היא זו שתכונן את הקשר המתמשך עם הבן המת . המוות כאפשרות למפגש עם הבן מות הבן מחולל שינוי בהתייחסות אל המוות, שמאבד מהפוטנציאל 205 אביו של אברהם רימון כותב : "המוות פרש את המאיים שלו . צילו עלינו . הוא נדחק והשתלב בתוך חיינו . אין הוא עוד מאיים, אין הוא עוד מפחיד . הוא עכשיו חלק מהווייתנו, כמו שהחיים שלנו עכשיו הם חלק מהמוות" ( 28 ) . ההפרדה שבין החיים לבין המוות נעשית פחות ברורה וחד-משמעית . מותו העתידי של ההורה נתפס כשלב עתידי שטומן אפשרות לאיחוד עם הבן, מה שמרכך את התחושה ה...
To the book |
|
|