|
|
208 ענבל רשף חריפה של הרגע הנוכחי שנמצא בין לבין . הוא מתקיים על הגבול שבין ידיעה לאי ידיעה, כמו בין לילה ליום . הוא אינו יכול להיות בלתי ידוע לחלוטין, כמו משהו ששרוי בחושך מוחלט, והוא אינו יכול להיות ידוע לגמרי, כמו משהו שמוצף באור . תוויו הראשונים של החדש נחשפים במעומעם, כמו אתר שמגיעים אליו בלילה לאור ירח והוא עומד להתגלות במלואו באור השחר . אבל תחושת החידוש לא נותרת יציבה . החדש הוא ציפייה דרוכה למשהו שתכף בא : עוד רגע אקלוט מה אני רואה, תכף אבין במה נעוץ ההבדל . אלא שאז, באור המלא, חוויית החידוש נעלמת . אף על פי שהחידוש פונה אל העתיד, בצורתו הרדיקלית ביותר, הוא בלתי נתפס ובלתי ניתן לתמלול כמו הניסיון לחיות את רגע ההווה . כבר ברגע הציפייה אליו הוא מחלחל לאיטו, נספג, משפיע ומתמזג . השינוי כבר קרה . החידוש דועך באופן בלתי מורגש משום שהוא נסוג אל המובן מאליו . בשעה שהוא מתדפק על שערי התודעה החידוש תופס את כל תשומת הלב . הוא דורש הפניית משאבים קוגניטיביים, הבעתיים ורגשיים . הוא נמצא בחזית המבע והחשיבה ( ראו דיון בחזית ורקע בשפה ) , הוא מעורר התרגשות, הוא פועם בהולם הלב . כאשר חדש מאבד ...
To the book |
|
|